פסק-דין בתיק ת"א 23604-11-09

1.         הנתבעת מספר 2 (להלן: הרכבת או רכבת ישראל) אחראית לתפעול ולאחזקה תקינים של הרכבת והמסילות וכן חייבת היא לנקוט אמצעי זהירות בכל הקשור לצמתי המפגש (להלן: המפגשים) של המסילות והכבישים, ברחבי הארץ.

            משרבו התאונות ו"כמעט תאונות" במפגשים, החליטה הרכבת להציב בהם מפקחי מפגש/תצפיתנים (להלן: תצפיתנים), על מנת להשגיח על הנעשה בהם, להזהיר את הרכבת המתקרבת במקרה של תקלה וכן כדי לתרום בעצם נוכחותם במפגש לנהיגה זהירה יותר של הנהגים ולקיום הוראות הדין המחייבות כיבוד תמרורי האזהרה, האיתות והמחסום. כמו כן הוקמו ביתנים ליד המפגשים, התצפיתנים צוידו במכשירי קשר וכן הוקם מערך של סיורים, לבדיקת הנעשה במחסומים, באופן שוטף.

2.         לצורך כל האמור, התקשרה הרכבת עם הנתבעת מספר 1 (להלן: השמירה או החברה) בהסכם שלפיו סיפקה החברה לרכבת כוח אדם לשמש כתצפיתנים במפגשים. אחד מהם היה התובע, שהוצב לשמש כתצפיתן במפגש מספר 10, הנמצא בתווך היישוב עתלית: ממזרח לו, בקרבה רבה, מצויים בתי התושבים והרחובות; ממערב כברת שטח חקלאי ריק, ומדרום מערב השכונה המערבית של היישוב. בסמוך, מרחק של מאות מטרים בודדים, נמצא בסיס צבאי של חיל הים, מוקף גדר, כשבכניסה מוצבת שמירה, כל שעות היממה. 

3.         התובע יליד 28.4.86, רווק, תושב עתלית, אשר השתחרר כחצי שנה לפני האירוע נשוא התביעה משירותו הצבאי לאחר שירות בתפקיד תומך לחימה ביחידה מובחרת, והכיר היטב את האזור. אין ספק כי מבחינת תכונותיו, יכולותיו ומצבו הבריאותי, הוא היה כשיר לשמש כתצפיתן במפגשים. בסמוך לאחר שסיים את שירותו בצבא, ביקש התובע למצוא עבודה. הוא נשכר על ידי חברת השמירה לשמש כתצפיתן, הופנה אל הרכבת, השתתף בקורס ובהדרכה שאורגנו על ידי הרכבת, ואחר כך הוצב כתצפיתן במפגש מספר 10 הנ"ל. עד למקרה נשוא התביעה, משך מספר חודשים, התנהלה עבודתו כתצפיתן באותו מחסום ללא תקלה או אירועים חריגים המעידים על סכנה.

4.         במהלך עבודתו כתצפיתן במפגש הנ"ל, ביום 17.7.08 בשעה 03:00, הותקף התובע על ידי אלמונים אשר חבטו  בראשו באמצעות אלה ופצעו אותו קשות. המקרה הוכר על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה (ראה נספח טז1 לתצהיר התובע - ת/3), והוועדות הרפואיות של המוסד קבעו כי בשל התקיפה נותרה לתובע נכות בשיעור של 62 אחוזים לצמיתות. כמו כן הפעילו ועדות המוסד  את תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגות נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956, כך שהנכות לצורך חישוב התגמולים הועמדה על שיעור של 92 אחוזים.

            ככל שאין בתגמולים האמורים להשיב את מצב התובע לקדמותו, זכאי התובע לפיצויים בגין נזקי הגוף שנגרמו לו מחמת התקיפה, הכל בתנאי שתוכח חבותם בנזיקין של מי מהנתבעים  כלפיו מחמת עוולה שביצעו במעשה או במחדל, תוך קיום קשר סיבתי מספיק, לנזק שנגרם.

5.         לצורך כך הגיש התובע את תביעתו הנוכחית בה הוא מבקש לשכנעני כי הנתבעות הפרו את חובת הזהירות שלהן כלפיו. אין חולק כי שתיהן חבות כלפיו חובת זהירות, אם מכוח היותן מעבידות או מעסיקות שלו ואם מכוח היות הרכבת בעלת השליטה, המדריכה וקובעת הסדרים בכל הקשור להפעלת התצפיתנים במפגשים.

            המחלוקת נעוצה בשאלה אם אכן הופרה חובה זאת ואם נשמר קשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק שנגרם. מילים אחרות - נוסף לשאלת החבות בנזיקין, נשאלת השאלה האם כל אמצעי סביר שהיה ננקט, מעבר לאמצעים שננקטו, היה בו כדי לשנות משהו מן התוצאה הקשה שנגרמה לתובע מחמת התקיפה.

6.         האירוע עצמו מתואר על ידי התובע בכתב התביעה, בסעיפים 6-11, כך:

"6. באותו הלילה, בסביבות השעה 03:00 לפנות בוקר, התגנבו למקום אלמונים. התובע, אשר שמע רחש קל מאחוריו, הסב פניו לאחור על מנת להבין את פשר הרחש.

או אז התובע הותקף מיידית על ידי אותם האלמונים, ללא חילופי דברים ו/או התגרות כלשהי מצידו, בברוטאליות ובאכזריות של ממש, על ידי הנחתת מכות אלה רבות וקשות בראשו, פניו וחלקים אחרים בגופו, תוך גרימת חבלות קשות וזאת מבלי שהתובע רואה את פניהם של תוקפיו, תוך שהם דורשים ממנו את הנשק, אשר סברו כי נמצא ברשותו.

לאחר שביצעו את זממם, נמלטו התוקפים עת הם מותירים את התובע פצוע קשות ומתבוסס בדמו.

...

8. עת התובע מוטל לצד בקתת השמירה, חבול ומדמם, גרר עצמו אל בקתת השומר כדי להפעיל את לחצן המצוקה, אולם איש לא נחלץ לעזרתו. בנוסף, התובע ניסה ליצור קשר עם המוקד המנוהל על ידי הנתבעת 1 בעזרת מכשיר המירס שהיה ברשותו ... אך איש לא שמע ולא נענה לקריאותיו לעזרה במוקד.

9. מבועת, שותת דם, מטושטש ופצוע קשות, זחל התובע בכוחותיו האחרונים, לקבלת עזרה, עד לבסיס הקומנדו הימי בעתלית, כ- 300 מטרים ממפגש הרכבת, שם שירת שירות חובה.

...

11. לאחר קבלת טיפול ראשוני בבסיס, הובהל התובע לקבלת טיפול רפואי דחוף בבית חולים רמב"ם בחיפה, באמצעות ניידת מד"א."

            כמו כן העיד התובע על אשר קרה:

""הופתעתי מן המכה החזקה כמובן. לא יכולתי להיערך לכך קודם. לא היו סימנים מחשידים. רק הרחש ששמעתי כמו עץ נשבר וכל שהספקתי היה לסובב ראש וחטפתי מכה. נפלתי לרצפה. המשיכו להרביץ לי, צעקו לי במבטא ערבי תביא את הנשק ואח"כ עזבו את המקום, אחרי שחשבתי שאני הולך למות, העמדתי פני מת, ואז הם עזבו וברחתי, ואיכשהו הגעתי לכניסה לבסיס השייטת. לפני כן לחצתי על לחצן המצוקה ובמירס צעקתי. ראובן תציל אותי אני עומד למות. פעמיים. ראובן זה הסייר. ... הלכתי לכיוון הבסיס." (עמ' 12).